[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
לנון נולד וגדל בעיר הנמל ליברפול שבבריטניה, בשכונה של מעמד הפועלים. אביו, פרד, נאלץ לעזוב את ג'ון ובשל מלחמת העולם השנייה ואמו, ג'וליה, העבירה את ג'ון למשך תקופות ארוכות לטיפולה של אחותה מימי בשל לחץ ממשפחתה שלא הייתה מרוצה מכך שבתה "חיה בחטא". משפחתה אף התקשרה פעמיים לשירות הסוציאלי של ליברפול ודיווחה על כך שג'ון ישן עם אמו במיטתה למרות גילו המתקדם (בן 10-8 בערך). למרות זאת ביקרה ג'וליה את ג'ון ומימי באופן יום-יומי ואף הוא ביקר אותה. היא נהרגה בתאונת דרכים על ידי אריק קלאג, נהג מתלמד ושוטר מחוץ לתפקיד בשנת 1958 והאירוע הטרגי הותיר בג'ון חותם עמוק.
בעת לימודיו בתיכון הקים ג'ון את להקת "החוצבים" (The Quarrymen), בהשראת שם בית הספר התיכון שבו למדו חברי הלהקה. ביום שבת ה-6 ביולי 1957 להקת החוצבים הופיעו בכנסיית סנט. פיטר בפרבר וולטון (שם גר לנון) אחרי ההופעה שכללה שני שירים (Puttin' On The Style, Baby Let's Play House) חבר משותף של לנון ומקרטני הפגיש ביניהם. מקרטני הרים גיטרה, כיוון אותה (דבר שהרשים את חברי הלהקה) וניגן לכבוד לנון ולהקתו. בפגישתם השנייה החליטו חברי הלהקה וביניהם ג'ון לצרף את מקרטני בשל כישרונו בשירה ובגיטרה ולמרות גילו הצעיר. מעט מאוחר יותר מקרטני הכיר ללנון את ג'ורג' האריסון והציע לצרפו ללהקה, בתחילה לנון התנגד לרעיון בשל גילו הצעיר של האריסון אך לאחר ששמע את נגינתו על גיטרה השתכנע וצרף גם אותו ללהקה. הלהקה עברה מספר גלגולים עד שהפכה ללהקה המוכרת בתור הביטלס (Beatles).
במהלך השנים הבאות הופיעו לנון, מקרטני, האריסון ופיט בסט (המתופף הראשון של הלהקה) בליברפול וכן בעיר הנמל המבורג שבגרמניה. בשנת 1962 חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת EMI (אחרי שנדחתה על ידי חברת דקה (Decca באנגלית) דחייה זו נסתמנה לאחר מכן כטעותה הגדולה ביותר של החברה) וצרפה מתופף חדש ללהקה, רינגו סטאר, שהחליף את המתופף הקודם, פיט בסט. ב-23 באוגוסט 1962 נישא לנון לחברת נעוריו סינתיה פאוול. בריאן אפשטיין, אמרגנו, שימש כשושבין בחתונה, ושילם על המסיבה שנערכה לאחר מכן. בנוסף, אפשטיין שילם על חדר פרטי בבית החולים כשסינתיה ילדה את בנם ג'וליאן שנה לאחר החתונה, ואף הציע להם את דירתו כדי שיהיה להם מקום להתגורר. אפשטיין הוא סנדקו של ג'וליאן לנון.
[עריכה] הקריירה בלהקת הביטלס
ערך מורחב – הביטלס
הכניסה לבית דקוטה בניו יורק - המקום בו נרצח ג'ון לנון
הביטלס זכו להצלחה עצומה בבריטניה כמעט מן ההתחלה, בשנת 1963, כשנה לאחר תחילת ההקלטות ב-EMI. משנת 1964 התפשטה הצלחתם לכל רחבי העולם והפכה את לנון וחבריו ללהקה למוזיקאים המצליחים בעולם ומן האנשים המפורסמים ביותר בעולם.
החל מסוף שנת 1964 וביתר שאת משנת 1965 ואילך ניכרה במילות שיריו של לנון התפכחות מעליצות הנעורים שאפיינה את שירי הביטלס בשנים הראשונות. שירים כמו "I'm a Loser" או "No Reply" מהתקליט "Beatles for Sale" שיצא בסוף 1964 מבטאים תחושת חוסר ערך, אובדן דרך ועשתונות ונטיות אלימות, שעמדו בניגוד לתדמית העליזה-תמיד ונטולת הדאגות של הביטלס.
תחושת אובדן הדרך והניתוק מהמציאות התעצמה אצל לנון במהלך השנתיים הבאות, בהן חש שהוא זקוק לעזרה "כדי לחזור למציאות" (כפי שכתב בשיר "!Help"), כאשר שיריו הופכים יותר ויותר אישיים וביוגרפיים, בעוד הוא עצמו שוקע בשימוש הולך וגובר בסמים קלים, הזייתיים וקשים.
שורה של אירועים דרמטיים הביאה את הביטלס להחליט על הפסקה בהופעותיהם הפומביות, לרווחתו הגדולה של לנון. תחילה היה זה ראיון שהעניק בחודש מרץ 1966 למראיין האנגלי מורין קליב מה"איבנינג סטנדרד" בו טען כי "הנצרות עומדת להיעלם... אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו". הראיון עבר ללא תגובה בבריטניה, אך כאשר פורסם בארצות הברית במהלך אותו הקיץ, הוביל לשערורייה רבתי, שכללה הפגנות בהן שרפו המפגינים תקליטים של הביטלס. התבטאותו זו של לנון גרמה לכעס רב מצד המוסדות הנוצריים, ורק בשנת 2008 זכה לנון (לאחר מותו) לסליחה רשמית מטעם הותיקן [1]. מעט מאוחר יותר ב-1966, כאשר נסעו הביטלס להופעה בפיליפינים הם עוררו את חמתה של אימלדה מרקוס, רעייתו של הרודן הפיליפיני פרדיננד מרקוס ונאלצו להימלט בעור שיניהם מן המדינה. הופעתם הרשמית האחרונה של הביטלס התקיימה בסוף אוגוסט בסן-פרנסיסקו.
"שדות התות" בסנטרל פארק בניו יורק
אחרי הפסקת ההופעות התמקד לנון בהקלטות שירים חדשים שהובילו להוצאת התקליטון עם השירים "Strawberry Fields Forever" ו"Penny Lane" ומאוחר יותר לתקליט "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band", שקיבעו את מעמדם של חברי הביטלס כיוצרי המוזיקה הקלה המובילים בדורם.
לקראת סוף שנת 1967, אחרי מותו של אמרגן הלהקה בריאן אפשטיין, ניכרה התרחקות הדרגתית בין חברי הלהקה, הן בתחומי העניין של חבריה, מבחינת אורח חייהם והן מבחינה מוזיקלית. אמנם, לשני מסעות לפגישת המהרישי - בתחילה בבנגור שבווילס ומאוחר יותר בהודו - יצאו הביטלס יחד, אך הריחוק ביניהם הלך וגדל, כפי שניתן לראות ב"אלבום הלבן" שיצא בשנת 1968 ואפילו יותר מכך בסרט התיעודי שהיה אמור ללוות את הקלטת האלבום "Let it Be".
במקביל, הלכו והתהדקו היחסים בין לנון ליוקו אונו, אמנית קונספטואלית יפנית שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים וחצי. יחסים אלו, שראשיתם בשנת 1966, הובילו את לנון לעזוב את רעייתו סינתיה ובנם המשותף ג'וליאן בשלהי שנת 1968 ולפתוח במסע תקשורתי נרחב לחגיגת הקשר שלו עם יוקו אונו, שהגיע לשיאו אחרי נישואיהם בגיברלטר, בשבוע של ישיבה במיטה באמסטרדם בו השמיעו בשורה של ראיונות את דיעותיהם על שלום ומלחמת וייטנאם. בשנת 1969 יצא לנון למסע הופעות, לראשונה ללא להקת הביטלס בה עדיין היה חבר. בהופעות אלו ליוותה אותו על הבמה יוקו אונו וכן המוזיקאים אריק קלפטון וקלאוס פורמן. באותה שנה השתתף בסרט הקולנוע האנטי-מלחמתי של במאי הקולנוע ריצ'רד לסטר (שביים בין השאר את שני סרטי הביטלס) "כיצד ניצחתי במלחמה". על אף שעלילת הסרט התרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה, היווה הסרט ביקורת נגד מלחמת וייטנאם שהתרחשה באותה העת.
לטענת רבים, הופעתה של יוקו אונו בחייו של לנון הייתה הסיבה העיקרית להתפרקות הביטלס, בגלל רצונה להיות מעורבת בכל היבט בחייו של לנון, כולל ישיבה באולפני ההקלטות בעת הקלטת "האלבום הלבן" ואחריו. עם זאת, יש הטוענים ההפך וכי התפרקותם של הביטלס, מבחינה מעשית, הובילה לחיפושים של לנון אחר מעוז סמכות אחר אותו מצא באונו.
[עריכה] קריירת הסולו
פרוק הביטלס, עליה הכריז באופן רשמי פול מקרטני ב-10 באפריל 1970, לא הפתיע את חברי הלהקה, אך בכל זאת זיעזע את לנון. למרות החזות החיצונית האדישה, נראה כי איבד דבר מה עמוק וחשוב בחייו, כפי שאפשר ללמוד משירים כמו "God" בהם הוא אומר: "החלום חלף... כולנו צריכים להמשיך" כשהמנגינה האלגית מאיירת היטב את העצב שבהשלמה עם ההתפכחות מהחלום.
את קריירת הסולו שלו פתח לנון עוד לפני פירוקה הרשמי של הלהקה בתקליטונים "Give Peace a Chance", "Instant Karma" ו"Cold Turkey" (שתיעד ייסורי גמילה מהרואין). שני האחרונים היו הראשונים שעליהם היה חתום כיוצר בלעדי, ללא מקרטני.
בשנת 1970 הוציא לנון את התקליט "Plastic Ono Band". התקליט שנוצר תחת השפעה חזקה של טיפול "הזעקה הראשונית" של ארתור ג'אנוב, כלל שירים אישיים מאוד כמו "Mother", "Isolation", ו"Working Class Hero". התקליט, בעיבוד בסיסי בלבד, כשחלק ניכר מהשירים מוקלט בסבב הקלטה יחיד, לא זכה להצלחה רבה.
שנה מאוחר יותר הוציא לנון את "Imagine", תקליט שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית רבה יותר עם להיטים כמו "Imagine" ו""Jealous Guy". בתקליט זה הופיע גם השיר "How Do You Sleep" הכולל ביקורת חריפה על מקרטני ("פרצוף יפה ישרוד שנה-שנתיים/ אבל מהר מאוד הם יראו מה אתה מסוגל לעשות"). לנון הוסיף לשיר הארסי גם ביקורת אישית, כאשר בגלויה מיוחדת שצורפה לאלבום צולם אוחז בשתי אוזניו של חזיר, בפרפרזה על תמונת עטיפת האלבום "איל" (Ram) של מקרטני מאותה שנה, שבו צולם אוחז בשתי קרניו של איל.
אחרי "Imagine" באה צניחה חריפה בכוחו היצירתי של לנון. האלבום "Some Time in New York City" היה רועש, פוליטי וחריף, אך לבד משיר אחד ("Woman Is the Nigger of the World") לא זכו שיריו להצלחה.
בשנת 1972 הוקלטה וצולמה הופעתו של לנון במדיסון סקוור גרדן שבניו יורק. לנון בליווי יוקו ולהקת פלסטיק אונו, ניגן בהופעה זו את מיטב להיטיו משנותיו האחרונות כסולן וכן שיר אחד מתקופת הביטלס. האלבום הוקלט על ידי מפיק העל עמו עבד לנון באותה התקופה, פיל ספקטור, ויצא כאלבום וכסרט בשנת 1986, מספר שנים לאחר מותו של לנון.
האלבום הבא, משנת 1973, היה "Mind Games", אך לבד משיר הנושא, שנשא שרידים לכוחו ההלחנתי של לנון, כלל שירים פחות מוצלחים. האלבום בנוי כמעין מניפסט למדינה בינלאומית דמיונית שהקימו לנון ואונו וכולל אף רצועה בת 15 שניות של דממה המוצגת כהמנון המדינה. בתקופה זו יצר לנון קשרים עם המוזיקאי המוביל באותה עת אלטון ג'ון, שהקליט מצידו גרסה לאחד משירי האלבום "One Day" אותו הוציא כסינגל (לנון ניגן בגרסה זו על גיטרה).
אחרי הקלטת האלבום נפרדו יוקו ולנון למשך כשנה וחצי ולנון עבר לחיות עם מזכירתה לשעבר, מיי פאנג. באותה תקופה יצר לנון את האלבום "Walls and Bridges" שלמרות חולשתו מבחינת הלחנים, היה הטוב ביותר שלו מבחינת ביצוע ועיבוד, הרבה בזכות תרומתו של אלטון ג'ון לאלבום, ובמיוחד בשיר "Whatever Gets You Thru the Night". השיר הפך ללהיט והגיע למקום ראשון במצעדי הפיזמונים. ג'ון לנון ואלטון ג'ון הופיעו יחד בניו יורק באותה השנה, הופעה הנחשבת להופעתו האחרונה של לנון על במה.
"שדות התות" בסנטרל פארק-רשימת המדינות התורמות
בשנת 1974 פנה לנון להפיק עבור חברו המוזיקאי האמריקאי הארי נילסון את האלבום Pussy Cats. מעורבותו של לנון ניכרת באופן בולט באלבום עד כדי כך שיש הרואים באלבום יצירה משותפת של לנון ונילסון. מלבד ההפקה, לנון תרם מילים לאחד השירים וכן ביצע קולות רקע.
האלבום "Shaved Fish", היווה בשנת 1975 סיכום לקריירת הסולו של לנון עד לאותה העת. הוא כלל 11 רצועות אשר מרביתן הופיעו בעבר על גבי סינגלים ולא נכללו באלבומיו הרשמיים.
לאחר אלבום זה והוצאת התקליט "רוק'נרול" שכלל ביצועים ישנים לשירי רוקנרול (והוקלט במידה מסוימת בגלל תביעה משפטית), פרש לנון כליל מיצירת מוזיקה ומהזירה הציבורית והתמסר, לטענתו, ל"אפיית לחם" וגידול הבן שנולד לו וליוקו, שון.
[עריכה] אחרית דבר
בשנת 1980 שב לנון ליצור עם האלבום "פנטזיה כפולה", שכלל שילוב בין שיריו ושירים של יוקו אונו. האלבום שיקף התחדשות מרשימה אצל לנון והתעוררות של כוחותיו היצירתיים, אף שהאלבום סבל מעיבוד בומבסטי ובנאלי. זמן קצר אחרי יציאת האלבום, ב־8 בדצמבר 1980, נרצח לנון בפתח בניין הדקוטה בו התגורר על ידי מרק דייוויד צ'פמן בחמש יריות אקדח. ג'ון הפצוע הובהל בידי שוטרים לבית החולים הקרוב, שם נקבע מותו. שם הרחוב בו נרצח שונה זמנית ל-"Strawberry Fields", על שם שירו המפורסם מתקופת הביטלס.
הפסיפס בסנטרל פארק בניו יורק ובמרכזו המילה Imagine
גופתו של לנון נשרפה ואפרו פוזר. קרוב מאוד לזירת הרצח, בסמוך לכניסה לסנטרל פארק בניו יורק, הוקם מעגל משובץ אבנים לזכרו של לנון ובמרכזו המילה "Imagine". האתר בסנטרל פארק נקרא Strawberry Fields. הוא נחנך ביום הולדתו של לנון, ב-9 באוקטובר 1985, על ידי יוקו אונו שתכננה את המקום ותרמה מיליון דולר להקמתו. מדינות רבות ובהן ישראל תרמו לכך ובמקום מוצב שלט המזכיר זאת. מעריצים מניחים באתר ובכניסה לבניין דקוטה פרחים ותמונות לאורך כל השנה.
לאחר מותו, הפכו כמעט כל שירי התקליט ללהיטים גדולים, כשהבולטים ביניהם במיוחד הם "Woman", שנכתב לאונו, ו"ילד יפה" שנכתב לבנו שון.
בתקופה שקדמה למותו, הוסיף לנון להקליט סקיצות לקראת אלבומו הבא: "חלב ודבש", שהיווה המשך ישיר לשיתוף הפעולה המוזיקלי שלו עם יוקו אונו. מותו של לנון טרפד את הפקת האלבום, אך תקופה קצרה לאחר מותו השלימה אונו את האלבום והפכה את האלבום "חלב ודבש" לאלבומו האחרון של לנון.
[עריכה] סמים, מדיטציה ופסיכותראפיה
לנון השתמש לראשונה בסמים בהמבורג, גרמניה. בתחילת דרכם של הביטלס היה עליהם לנגן במשך זמן רב רצוף. מעריצים מקומיים נהגו לספק להם סמי מרץ כמו פרלודין. מקרטני בדרך כלל היה לוקח כדור אחד, אבל לנון נהג להגזים ולקחת 4-5 כדורים, לאחר מכן החל להשתמש באמפטמין שנקרא 'המפציצים השחורים' ו-'הלבבות הסגולים'. הביטלס עישנו לראשונה מריחואנה עם הזמר בוב דילן בניו-יורק ב-1964. דילן פירש בטעות את המילים "I can't hide" בתור "I get high" מהשיר "I Want to Hold Your Hand" והניח שהביטלס כבר התנסו עם הצמח. לנון סיפר מאוחר יותר שהם עישנו "מריחואנה לארוחת הבוקר", וזה גרם בעיות כאשר אנשים אחרים ניסו לתקשר איתם בזמן שהם לא הפסיקו לצחקק כל הזמן.
במהלך ראיון ב-1995, סיפרה סינתיה לנון שהסיבה העיקרית שהעכירה על מערכת היחסים שלה עם ג'ון הייתה מסעות ההופעות הנמרצים והמתישים של הלהקה וכתוצאה מכך השימוש הגובר בסמים מצד ג'ון. במהלך תקופת הנישואין לסינתיה, ניסה ג'ון LSD, כמו כן קרא את הספר "החוויה הפסיכדלית" שהתבסס רבות על הספר "ספר המתים הטיבטי". מאוחר יותר התחיל להשתמש בהרואין, וכתב על חוויותיו מהשימוש בשיר "Cold Turkey" שיצא באוקטובר 1969.
ב-24 באוגוסט 1967, הביטלס פגשו את מהרישי מהש יוגי (Maharishi Mahesh Yogi) - אבי שיטת המדיטציה הטרנסצנדנטלית - במלון הילטון, לונדון, מאוחר יותר המשיכו לעיר באנגור בצפון ווילס, כדי להשתתף בסוף-שבוע של 'הדרכה אישית' עם היוגי. מאוחר יותר, התקופה של הביטלס עם היוגי מהרישי בהודו, נחשבת לתקופה מאוד פורייה, כאשר רוב השירים בעבור התקליטים "האלבום הלבן" ו"Abbey Road" הולחנו שם על ידי לנון ומקרטני. למרות שמאוחר יותר פנה לנון נגד מהרישי, אימץ ללבו את שיטת המדיטציה שלמד אצלו.
בשנת 1968, סינתיה נסעה לחופשה ביוון כשהיא משאירה את ג'ון לבד עם פט שוטון (Pete Shotton), חבר ילדות וסוג של עוזר אישי. אחרי מספר ימים של לקיחת LSD איטנסיבית ועישון מריחואנה, לנון כינס פגישה במשרדי הביטלס כדי להודיע לשאר החברים שהוא התגלמותו של ישו. מאוחר יותר באותו היום, הוא התקשר ליוקו אונו, כאשר בעלה אז (Anthony Cox) היה בפאריס בנסיעת עסקים, והזמין אותה אליו לקנווד (אחוזתו שבאנגליה).
קנווד, אחוזתו של לנון, בה התגורר בין השנים 1964-1968
בשנת 1970, לנון ואשתו הטרייה יוקו אונו הלכו יחדיו לסדרת טיפולים חדשניים (Primal Therapy) בתחום הפסיכותרפיה אצל ממציא השיטה, דר' ארתור ג'נוב בלוס-אנג'לס. הטיפול התמקד בשיחרור כאב רגשי מתקופת הילדות המוקדמת. ג'ון ויוקו סיימו את הטיפול באמצע, מבלי שישלימו את הסדרה, בעיקר בגלל שיוקו לא הפסיקה להתווכח עם ג'נוב. השיר "Mother" מבוסס על הנסיון וההבנה של לנון בעקבות הטיפול של ג'נוב.
[עריכה] הומור
חברי הביטלס ידועים היו בחוש ההומור המשובח שלהם, במיוחד בתקופת ה"ביטלמניה". במהלך הופעות התקליט "I Want to Hold Your Hand" רוב הקהל היה מורכב מנערות צורחות שגרמו לרעש רב והקשו על שמיעת השירה, לנון נהג להתבדח ולהחליף את המילה 'hand' עם המילה 'gland' (בלוטה).
ב-4 בנובמבר 1963, הביטלס הופיעו במופע המלכותי של אנגליה (Royal Variety Show) בנוכחות אצילים ומשפחת המלוכה הבריטית. לנון פנה אל הקהל בבקשה, "אלו ממכם היושבים בכיסאות הזולים יותר - אנא מחאו כפיים, שאר הקהל מתבקש לקרקש עם תכשיטיו...".
ההומור של לנון נטה לעתים לאכזריות וסרקזם, למשל כאשר אמרגן הלהקה, בריאן אפשטיין, ביקש מלנון כותרת עבור האוטוביוגרפיה שלו ולנון ענה ברשעות "מה לגבי - יהודי מתרומם ?". לנון הופיע במספר קומדיות טלוויזיוניות כמו 'המופע של מורקמב ווייז' ביחד עם שאר חברי הלהקה, כמו כן שיחק בתור דור-מן בשירותי-הגברים בסדרה הבריטית 'Not Only But Also'.
ציטוט נוסף שמיוחס ללנון – במהלך שנת 1965 לנון העלה במשקלו, מאוחר יותר התבדח, "זו הייתה תקופת האלביס-השמן שלי".
[עריכה] כתיבה ואמנות
בעזרת דודו, ג'ורג', החל לנון לכתוב ולצייר מגיל מוקדם בחייו. יצירתו הראשונה היא חוברת קומיקס שנקראה "היללה היומית" (The Daily Howl) , אותה כתב בזמן שיעוריו בבית-הספר. הקומיקס מכיל ציורים – בדרך כלל של אנשים בעלי-מום – וכתיבה סאטירית מלווה במשחקי מילים. לנון נהג לצייר קרקטורות של מוריו בבית-הספר, והיה צייר חובב.
בשנת 1961, חבר ילדות של לנון (Bill Harry) הוציא לאור מגזין מוזיקה בליברפול בשם "מרזי ביט" (Mersey Beat). לנון התבקש לתרום. הוא כתב סיפור הומוריסטי קצר על תולדות שם הלהקה שכותרתו – "בחלומי הופיע אדם על פאי בוער ואמר לי - 'מעתה אתם ביטלס עם האות "A".
ספרו הראשון של לנון יצא לאור בשנת 1964 (In His Own Write). הספר מכיל סיפורים קצרים ורישומים סוריאליסטים, וכמו כן נחשב לפרויקט הסולו הראשון של לנון. בשנת 1965 יצא ספרו השני (A Spaniard in the Works). שני ספריו הראשונים של לנון מאופיינים כספרות נונסנס-סוריאליסטית.
לאחר מותו של לנון, התירה יוקו אונו את פרסום שאר יצירותיו : בשנת 1986 יצא לאור הספר - Skywriting by Word of Mouth, בשנת 1992 פורסם ספר איורים בשם - Japan Through John Lennon's Eyes : A Personal Sketchbook. בשנת 1999 פורסם ספר איורים נוסף בשם - Real Love : The Drawings for Sean. נראה כי סגנון ההומור של לנון הושפע רבות מהקומיקאי הבריטי, סטנלי אונווין (Stanley Unwin), אותו העריך רבות.
[עריכה] פעילות פוליטית
ביודעם שירח-הדבש שלהם ימשוך סיקור תקשורתי רב, ניצלו לנון ויוקו אונו את החשיפה הבינלאומית על-מנת לקדם שלום עולמי. במרץ 1969 הם פתחו בשביתת מיטה מסוקרת בחדרם במלון הילטון, אמסטרדם. ביוני 1969, בשביתת המיטה השניה במונטריאול, הם הקליטו את השיר "Give Peace a Chance" בחדרם במלון. מאוחר יותר, ב-15 באוקטובר 1969 מעל חצי מיליון מפגינים שרו את השיר בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון.
שביתת המיטה במונטריאול. הקלטת השיר "Give Peace a Chance"
כאשר עברו בני הזוג לניו-יורק באוגוסט 1971, הם התיידדו עם פעילי השלום הרדיקליים, אבי הופמן וג'רי רובין. ב-10 בדצמבר 1971, הופיע לנון במופע למען שחרורו של המשורר ופעיל השלום, ג'ון סינקלייר, שנשפט ל-10 שנים בכלא בעוון מכירת 2 ג'וינטים לשוטר סמוי. לנון ואונו הופיעו ביחד עם אמנים נוספים (ביניהם סטיבי וונדר). בנוסף לפעילי שלום רבים שפקדו את האירוע, נכח גם לוחם זכויות האזרח, בובי סיל, ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים. לנון ביצע את השיר "ג'ון סינקלייר" שאותו רק סיים לכתוב, בו הוא קורא לרשויות לשחרר את סינקלייר לחופשי. למופע הגיעו כ-20,000 איש. שלושה ימים לאחר המופע שחררה מדינת מישיגן את סינקלייר מהכלא. ההופעה הוקלטה ושירים ממנה יצאו באנתולוגיה של לנון בשנת 1998, ובאלבום 'Acoustic' שיצא בשנת 2004.
בשנת 1972, ניסה ממשל ניקסון להשתיק את לנון על ידי אילוצו לעזוב את ארצות הברית. ניקסון האמין שתמיכתו של לנון במועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' מקגוברן (George McGovern), עלולה לעלות לו בהפסד בבחירות הבאות. בפברואר 1972 הציע הסנטור הרפובליקאי, סטורם תורמונד (Storm Thurmond), להשתמש בגירוש מהמדינה ככלי אסטרטגי נגד לנון.
כעבור כחודש החלו רשויות ההגירה בתהליך גירושו של לנון, בתואנה שהרשעתו בלונדון בשנת 1968 בגין החזקת מריחואנה מונעת ממנו לקבל אשרה לארצות הברית. לנון בילה את ארבע השנים הבאות בין שימועים בנושא גירושו.
בזמן שהקרב על גירושו נמשך, לנון המשיך להופיע בעצרות אנטי-מלחמתיות ותוכניות טלוויזיה בנושא השלום. בפברואר 1972, הופיע לנון כמגיש אורח, כאשר אורחיו הם פעילי השלום הרדיקלים, ג'רי רובין ובובי סיל.
ב-23 במרץ 1973 הוחלט להפעיל את צו-הגירוש ולנון התבקש לעזוב את ארצות-הברית תוך 60 ימים. לעומתו, יוקו אונו קיבלה אזרחות קבועה. ב-1 באפריל, כינסו בני-הזוג מסיבת עיתונאים בניו-יורק כדי להכריז על הקמתה של מדינה קונספטואלית-דמיונית ששמה נוטופיה – מקום ללא 'שטחים, גבולות, דרכונים, יש רק אנשים'. במהלך האירוע נופפו בני הזוג בשתי מטפחות לבנות שסימלו את דגל המדינה, וביקשו מקלט פוליטי בארצות הברית. ניתן לראות את מסיבת העיתונאים בסרט The U.S. vs. John Lennon. ביוני 1973, הביעו את מחאתם הפוליטית האחרונה כאשר פקדו את שימועי וועדת החקירה בפרשת ווטרגייט. עם עזיבתו של ריצ'רד ניקסון את הבית הלבן, יורשו, ג'ראלד פורד לא גילה התלהבות רבה להמשך הקרב עם הזמר. בשנת 1975 בוטל צו הגירוש של לנון, כאשר בשנת 1976, ניצח לנון סופית בקרב על הישארותו במדינה כאשר קיבל גרין-קארד.
לאחר מותו, הגיש ההיסטוריון ג'ון ווינר (Jon Wiener), בקשה רשמית לחשיפת מסמכי האף-בי-איי בנוגע ללנון. הארגון הודה שיש בידיו 281 עמודים של חומר על הזמר אך סירב לפרסם את רוב המסמכים בתואנה שהם סוד מדינה. ב-1983, תבע ווינר את הארגון בשיתוף עם האגודה לזכויות האזרח של דרום קליפורניה. הדיון הגיע עד לבית המשפט העליון, כאשר בשנת 1997 הגיע האף-בי-איי לפשרה עם ווינר, והסכים לשחרר את כל החומר מלבד עשרה מסמכים שנותרו חסויים. הסיפור מסופר במלואו בסרט התיעודי The U.S. vs. John Lennon שיצא לאקרנים בספטמבר 2006. בדצמבר אותה שנה שוחררו עשרת המסמכים הנותרים.
נראה שעם הזמן יחסי לנון והמדינה השתפרו. ב-19 בינואר 1977 כאשר הושבע ג'ימי קרטר לנשיא ארצות הברית, הגיעו בני הזוג לאירוע ההשבעה הנשיאותית.
[עריכה] המוזיקה של לנון
על פי גישתו של לנון, שיר הוא יצירה מוזיקלית פשוטה וקצרה. לנון נמנע מתוספות ועיטורים והקפיד לשמור על שיריו פשוטים. יש אומרים כי קשה למצוא אצל לנון תו מיותר או מילה מיותרת. היו שביקרו את לנון על הפשטות הרבה של שיריו. מבקרים הצביעו על ההתפתחות המזערית שבה ניתן להבחין אצלו בתחום ההלחנה משירי הביטלס הראשונים ועד אלבומו האחרון. לטענתם, שירי אהבה פשוטים ורוק'נ'רול בסיסי היו המתכון בתחילת הדרך ובסופה. מבקרים חריפים יותר אף טוענים כי תפקידו העיקרי של לנון היה כמבקר המושלם עבור פול מקרטני, כדי למנוע ממנו את ההפרזות שאפיינו לעתים קרובות את שיריו אחרי פירוק הביטלס. עוד לטענתם, נפל לנון במספר דרגות ממקרטני כמוזיקאי והישגיו העיקריים במסגרת הביטלס הועצמו במידה ניכרת בעקבות תרומתם של ג'ורג' מרטין, מפיק הביטלס, ומקרטני עצמו בשלב עיבוד החומרים. ההבדל בין המוזיקאים ניכר בוויכוח שהיה בין השניים על תוכני התקליט "Abbey Road", שבסופו של דבר הוכרע בפשרה - הצד הראשון של התקליט הוא "בסגנון לנון" והצד השני "בסגנון מקרטני".
[עריכה] דיסקוגרפיה
Two Virgins: Unfinished Music # 1 - 1968
Life With the Lions: Unfinished Music # 2 - 1969
1969 - Wedding Album
John Lennon/Plastic Ono Band - 1970
Imagine - 1971
Sometime in New York City/Live Jam - 1972
Mind Games - 1973
Walls and Bridges - 1974
Rock 'n' Roll - 1975
Double Fantasy - 1980
Milk and Honey - 1984
1986 - Live in New York City 1972
[עריכה] ראו גם
שביתת מיטה
לנון נולד וגדל בעיר הנמל ליברפול שבבריטניה, בשכונה של מעמד הפועלים. אביו, פרד, נאלץ לעזוב את ג'ון ובשל מלחמת העולם השנייה ואמו, ג'וליה, העבירה את ג'ון למשך תקופות ארוכות לטיפולה של אחותה מימי בשל לחץ ממשפחתה שלא הייתה מרוצה מכך שבתה "חיה בחטא". משפחתה אף התקשרה פעמיים לשירות הסוציאלי של ליברפול ודיווחה על כך שג'ון ישן עם אמו במיטתה למרות גילו המתקדם (בן 10-8 בערך). למרות זאת ביקרה ג'וליה את ג'ון ומימי באופן יום-יומי ואף הוא ביקר אותה. היא נהרגה בתאונת דרכים על ידי אריק קלאג, נהג מתלמד ושוטר מחוץ לתפקיד בשנת 1958 והאירוע הטרגי הותיר בג'ון חותם עמוק.
בעת לימודיו בתיכון הקים ג'ון את להקת "החוצבים" (The Quarrymen), בהשראת שם בית הספר התיכון שבו למדו חברי הלהקה. ביום שבת ה-6 ביולי 1957 להקת החוצבים הופיעו בכנסיית סנט. פיטר בפרבר וולטון (שם גר לנון) אחרי ההופעה שכללה שני שירים (Puttin' On The Style, Baby Let's Play House) חבר משותף של לנון ומקרטני הפגיש ביניהם. מקרטני הרים גיטרה, כיוון אותה (דבר שהרשים את חברי הלהקה) וניגן לכבוד לנון ולהקתו. בפגישתם השנייה החליטו חברי הלהקה וביניהם ג'ון לצרף את מקרטני בשל כישרונו בשירה ובגיטרה ולמרות גילו הצעיר. מעט מאוחר יותר מקרטני הכיר ללנון את ג'ורג' האריסון והציע לצרפו ללהקה, בתחילה לנון התנגד לרעיון בשל גילו הצעיר של האריסון אך לאחר ששמע את נגינתו על גיטרה השתכנע וצרף גם אותו ללהקה. הלהקה עברה מספר גלגולים עד שהפכה ללהקה המוכרת בתור הביטלס (Beatles).
במהלך השנים הבאות הופיעו לנון, מקרטני, האריסון ופיט בסט (המתופף הראשון של הלהקה) בליברפול וכן בעיר הנמל המבורג שבגרמניה. בשנת 1962 חתמה הלהקה על חוזה הקלטות עם חברת EMI (אחרי שנדחתה על ידי חברת דקה (Decca באנגלית) דחייה זו נסתמנה לאחר מכן כטעותה הגדולה ביותר של החברה) וצרפה מתופף חדש ללהקה, רינגו סטאר, שהחליף את המתופף הקודם, פיט בסט. ב-23 באוגוסט 1962 נישא לנון לחברת נעוריו סינתיה פאוול. בריאן אפשטיין, אמרגנו, שימש כשושבין בחתונה, ושילם על המסיבה שנערכה לאחר מכן. בנוסף, אפשטיין שילם על חדר פרטי בבית החולים כשסינתיה ילדה את בנם ג'וליאן שנה לאחר החתונה, ואף הציע להם את דירתו כדי שיהיה להם מקום להתגורר. אפשטיין הוא סנדקו של ג'וליאן לנון.
[עריכה] הקריירה בלהקת הביטלס
ערך מורחב – הביטלס
הכניסה לבית דקוטה בניו יורק - המקום בו נרצח ג'ון לנון
הביטלס זכו להצלחה עצומה בבריטניה כמעט מן ההתחלה, בשנת 1963, כשנה לאחר תחילת ההקלטות ב-EMI. משנת 1964 התפשטה הצלחתם לכל רחבי העולם והפכה את לנון וחבריו ללהקה למוזיקאים המצליחים בעולם ומן האנשים המפורסמים ביותר בעולם.
החל מסוף שנת 1964 וביתר שאת משנת 1965 ואילך ניכרה במילות שיריו של לנון התפכחות מעליצות הנעורים שאפיינה את שירי הביטלס בשנים הראשונות. שירים כמו "I'm a Loser" או "No Reply" מהתקליט "Beatles for Sale" שיצא בסוף 1964 מבטאים תחושת חוסר ערך, אובדן דרך ועשתונות ונטיות אלימות, שעמדו בניגוד לתדמית העליזה-תמיד ונטולת הדאגות של הביטלס.
תחושת אובדן הדרך והניתוק מהמציאות התעצמה אצל לנון במהלך השנתיים הבאות, בהן חש שהוא זקוק לעזרה "כדי לחזור למציאות" (כפי שכתב בשיר "!Help"), כאשר שיריו הופכים יותר ויותר אישיים וביוגרפיים, בעוד הוא עצמו שוקע בשימוש הולך וגובר בסמים קלים, הזייתיים וקשים.
שורה של אירועים דרמטיים הביאה את הביטלס להחליט על הפסקה בהופעותיהם הפומביות, לרווחתו הגדולה של לנון. תחילה היה זה ראיון שהעניק בחודש מרץ 1966 למראיין האנגלי מורין קליב מה"איבנינג סטנדרד" בו טען כי "הנצרות עומדת להיעלם... אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו". הראיון עבר ללא תגובה בבריטניה, אך כאשר פורסם בארצות הברית במהלך אותו הקיץ, הוביל לשערורייה רבתי, שכללה הפגנות בהן שרפו המפגינים תקליטים של הביטלס. התבטאותו זו של לנון גרמה לכעס רב מצד המוסדות הנוצריים, ורק בשנת 2008 זכה לנון (לאחר מותו) לסליחה רשמית מטעם הותיקן [1]. מעט מאוחר יותר ב-1966, כאשר נסעו הביטלס להופעה בפיליפינים הם עוררו את חמתה של אימלדה מרקוס, רעייתו של הרודן הפיליפיני פרדיננד מרקוס ונאלצו להימלט בעור שיניהם מן המדינה. הופעתם הרשמית האחרונה של הביטלס התקיימה בסוף אוגוסט בסן-פרנסיסקו.
"שדות התות" בסנטרל פארק בניו יורק
אחרי הפסקת ההופעות התמקד לנון בהקלטות שירים חדשים שהובילו להוצאת התקליטון עם השירים "Strawberry Fields Forever" ו"Penny Lane" ומאוחר יותר לתקליט "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band", שקיבעו את מעמדם של חברי הביטלס כיוצרי המוזיקה הקלה המובילים בדורם.
לקראת סוף שנת 1967, אחרי מותו של אמרגן הלהקה בריאן אפשטיין, ניכרה התרחקות הדרגתית בין חברי הלהקה, הן בתחומי העניין של חבריה, מבחינת אורח חייהם והן מבחינה מוזיקלית. אמנם, לשני מסעות לפגישת המהרישי - בתחילה בבנגור שבווילס ומאוחר יותר בהודו - יצאו הביטלס יחד, אך הריחוק ביניהם הלך וגדל, כפי שניתן לראות ב"אלבום הלבן" שיצא בשנת 1968 ואפילו יותר מכך בסרט התיעודי שהיה אמור ללוות את הקלטת האלבום "Let it Be".
במקביל, הלכו והתהדקו היחסים בין לנון ליוקו אונו, אמנית קונספטואלית יפנית שהייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים וחצי. יחסים אלו, שראשיתם בשנת 1966, הובילו את לנון לעזוב את רעייתו סינתיה ובנם המשותף ג'וליאן בשלהי שנת 1968 ולפתוח במסע תקשורתי נרחב לחגיגת הקשר שלו עם יוקו אונו, שהגיע לשיאו אחרי נישואיהם בגיברלטר, בשבוע של ישיבה במיטה באמסטרדם בו השמיעו בשורה של ראיונות את דיעותיהם על שלום ומלחמת וייטנאם. בשנת 1969 יצא לנון למסע הופעות, לראשונה ללא להקת הביטלס בה עדיין היה חבר. בהופעות אלו ליוותה אותו על הבמה יוקו אונו וכן המוזיקאים אריק קלפטון וקלאוס פורמן. באותה שנה השתתף בסרט הקולנוע האנטי-מלחמתי של במאי הקולנוע ריצ'רד לסטר (שביים בין השאר את שני סרטי הביטלס) "כיצד ניצחתי במלחמה". על אף שעלילת הסרט התרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה, היווה הסרט ביקורת נגד מלחמת וייטנאם שהתרחשה באותה העת.
לטענת רבים, הופעתה של יוקו אונו בחייו של לנון הייתה הסיבה העיקרית להתפרקות הביטלס, בגלל רצונה להיות מעורבת בכל היבט בחייו של לנון, כולל ישיבה באולפני ההקלטות בעת הקלטת "האלבום הלבן" ואחריו. עם זאת, יש הטוענים ההפך וכי התפרקותם של הביטלס, מבחינה מעשית, הובילה לחיפושים של לנון אחר מעוז סמכות אחר אותו מצא באונו.
[עריכה] קריירת הסולו
פרוק הביטלס, עליה הכריז באופן רשמי פול מקרטני ב-10 באפריל 1970, לא הפתיע את חברי הלהקה, אך בכל זאת זיעזע את לנון. למרות החזות החיצונית האדישה, נראה כי איבד דבר מה עמוק וחשוב בחייו, כפי שאפשר ללמוד משירים כמו "God" בהם הוא אומר: "החלום חלף... כולנו צריכים להמשיך" כשהמנגינה האלגית מאיירת היטב את העצב שבהשלמה עם ההתפכחות מהחלום.
את קריירת הסולו שלו פתח לנון עוד לפני פירוקה הרשמי של הלהקה בתקליטונים "Give Peace a Chance", "Instant Karma" ו"Cold Turkey" (שתיעד ייסורי גמילה מהרואין). שני האחרונים היו הראשונים שעליהם היה חתום כיוצר בלעדי, ללא מקרטני.
בשנת 1970 הוציא לנון את התקליט "Plastic Ono Band". התקליט שנוצר תחת השפעה חזקה של טיפול "הזעקה הראשונית" של ארתור ג'אנוב, כלל שירים אישיים מאוד כמו "Mother", "Isolation", ו"Working Class Hero". התקליט, בעיבוד בסיסי בלבד, כשחלק ניכר מהשירים מוקלט בסבב הקלטה יחיד, לא זכה להצלחה רבה.
שנה מאוחר יותר הוציא לנון את "Imagine", תקליט שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית רבה יותר עם להיטים כמו "Imagine" ו""Jealous Guy". בתקליט זה הופיע גם השיר "How Do You Sleep" הכולל ביקורת חריפה על מקרטני ("פרצוף יפה ישרוד שנה-שנתיים/ אבל מהר מאוד הם יראו מה אתה מסוגל לעשות"). לנון הוסיף לשיר הארסי גם ביקורת אישית, כאשר בגלויה מיוחדת שצורפה לאלבום צולם אוחז בשתי אוזניו של חזיר, בפרפרזה על תמונת עטיפת האלבום "איל" (Ram) של מקרטני מאותה שנה, שבו צולם אוחז בשתי קרניו של איל.
אחרי "Imagine" באה צניחה חריפה בכוחו היצירתי של לנון. האלבום "Some Time in New York City" היה רועש, פוליטי וחריף, אך לבד משיר אחד ("Woman Is the Nigger of the World") לא זכו שיריו להצלחה.
בשנת 1972 הוקלטה וצולמה הופעתו של לנון במדיסון סקוור גרדן שבניו יורק. לנון בליווי יוקו ולהקת פלסטיק אונו, ניגן בהופעה זו את מיטב להיטיו משנותיו האחרונות כסולן וכן שיר אחד מתקופת הביטלס. האלבום הוקלט על ידי מפיק העל עמו עבד לנון באותה התקופה, פיל ספקטור, ויצא כאלבום וכסרט בשנת 1986, מספר שנים לאחר מותו של לנון.
האלבום הבא, משנת 1973, היה "Mind Games", אך לבד משיר הנושא, שנשא שרידים לכוחו ההלחנתי של לנון, כלל שירים פחות מוצלחים. האלבום בנוי כמעין מניפסט למדינה בינלאומית דמיונית שהקימו לנון ואונו וכולל אף רצועה בת 15 שניות של דממה המוצגת כהמנון המדינה. בתקופה זו יצר לנון קשרים עם המוזיקאי המוביל באותה עת אלטון ג'ון, שהקליט מצידו גרסה לאחד משירי האלבום "One Day" אותו הוציא כסינגל (לנון ניגן בגרסה זו על גיטרה).
אחרי הקלטת האלבום נפרדו יוקו ולנון למשך כשנה וחצי ולנון עבר לחיות עם מזכירתה לשעבר, מיי פאנג. באותה תקופה יצר לנון את האלבום "Walls and Bridges" שלמרות חולשתו מבחינת הלחנים, היה הטוב ביותר שלו מבחינת ביצוע ועיבוד, הרבה בזכות תרומתו של אלטון ג'ון לאלבום, ובמיוחד בשיר "Whatever Gets You Thru the Night". השיר הפך ללהיט והגיע למקום ראשון במצעדי הפיזמונים. ג'ון לנון ואלטון ג'ון הופיעו יחד בניו יורק באותה השנה, הופעה הנחשבת להופעתו האחרונה של לנון על במה.
"שדות התות" בסנטרל פארק-רשימת המדינות התורמות
בשנת 1974 פנה לנון להפיק עבור חברו המוזיקאי האמריקאי הארי נילסון את האלבום Pussy Cats. מעורבותו של לנון ניכרת באופן בולט באלבום עד כדי כך שיש הרואים באלבום יצירה משותפת של לנון ונילסון. מלבד ההפקה, לנון תרם מילים לאחד השירים וכן ביצע קולות רקע.
האלבום "Shaved Fish", היווה בשנת 1975 סיכום לקריירת הסולו של לנון עד לאותה העת. הוא כלל 11 רצועות אשר מרביתן הופיעו בעבר על גבי סינגלים ולא נכללו באלבומיו הרשמיים.
לאחר אלבום זה והוצאת התקליט "רוק'נרול" שכלל ביצועים ישנים לשירי רוקנרול (והוקלט במידה מסוימת בגלל תביעה משפטית), פרש לנון כליל מיצירת מוזיקה ומהזירה הציבורית והתמסר, לטענתו, ל"אפיית לחם" וגידול הבן שנולד לו וליוקו, שון.
[עריכה] אחרית דבר
בשנת 1980 שב לנון ליצור עם האלבום "פנטזיה כפולה", שכלל שילוב בין שיריו ושירים של יוקו אונו. האלבום שיקף התחדשות מרשימה אצל לנון והתעוררות של כוחותיו היצירתיים, אף שהאלבום סבל מעיבוד בומבסטי ובנאלי. זמן קצר אחרי יציאת האלבום, ב־8 בדצמבר 1980, נרצח לנון בפתח בניין הדקוטה בו התגורר על ידי מרק דייוויד צ'פמן בחמש יריות אקדח. ג'ון הפצוע הובהל בידי שוטרים לבית החולים הקרוב, שם נקבע מותו. שם הרחוב בו נרצח שונה זמנית ל-"Strawberry Fields", על שם שירו המפורסם מתקופת הביטלס.
הפסיפס בסנטרל פארק בניו יורק ובמרכזו המילה Imagine
גופתו של לנון נשרפה ואפרו פוזר. קרוב מאוד לזירת הרצח, בסמוך לכניסה לסנטרל פארק בניו יורק, הוקם מעגל משובץ אבנים לזכרו של לנון ובמרכזו המילה "Imagine". האתר בסנטרל פארק נקרא Strawberry Fields. הוא נחנך ביום הולדתו של לנון, ב-9 באוקטובר 1985, על ידי יוקו אונו שתכננה את המקום ותרמה מיליון דולר להקמתו. מדינות רבות ובהן ישראל תרמו לכך ובמקום מוצב שלט המזכיר זאת. מעריצים מניחים באתר ובכניסה לבניין דקוטה פרחים ותמונות לאורך כל השנה.
לאחר מותו, הפכו כמעט כל שירי התקליט ללהיטים גדולים, כשהבולטים ביניהם במיוחד הם "Woman", שנכתב לאונו, ו"ילד יפה" שנכתב לבנו שון.
בתקופה שקדמה למותו, הוסיף לנון להקליט סקיצות לקראת אלבומו הבא: "חלב ודבש", שהיווה המשך ישיר לשיתוף הפעולה המוזיקלי שלו עם יוקו אונו. מותו של לנון טרפד את הפקת האלבום, אך תקופה קצרה לאחר מותו השלימה אונו את האלבום והפכה את האלבום "חלב ודבש" לאלבומו האחרון של לנון.
[עריכה] סמים, מדיטציה ופסיכותראפיה
לנון השתמש לראשונה בסמים בהמבורג, גרמניה. בתחילת דרכם של הביטלס היה עליהם לנגן במשך זמן רב רצוף. מעריצים מקומיים נהגו לספק להם סמי מרץ כמו פרלודין. מקרטני בדרך כלל היה לוקח כדור אחד, אבל לנון נהג להגזים ולקחת 4-5 כדורים, לאחר מכן החל להשתמש באמפטמין שנקרא 'המפציצים השחורים' ו-'הלבבות הסגולים'. הביטלס עישנו לראשונה מריחואנה עם הזמר בוב דילן בניו-יורק ב-1964. דילן פירש בטעות את המילים "I can't hide" בתור "I get high" מהשיר "I Want to Hold Your Hand" והניח שהביטלס כבר התנסו עם הצמח. לנון סיפר מאוחר יותר שהם עישנו "מריחואנה לארוחת הבוקר", וזה גרם בעיות כאשר אנשים אחרים ניסו לתקשר איתם בזמן שהם לא הפסיקו לצחקק כל הזמן.
במהלך ראיון ב-1995, סיפרה סינתיה לנון שהסיבה העיקרית שהעכירה על מערכת היחסים שלה עם ג'ון הייתה מסעות ההופעות הנמרצים והמתישים של הלהקה וכתוצאה מכך השימוש הגובר בסמים מצד ג'ון. במהלך תקופת הנישואין לסינתיה, ניסה ג'ון LSD, כמו כן קרא את הספר "החוויה הפסיכדלית" שהתבסס רבות על הספר "ספר המתים הטיבטי". מאוחר יותר התחיל להשתמש בהרואין, וכתב על חוויותיו מהשימוש בשיר "Cold Turkey" שיצא באוקטובר 1969.
ב-24 באוגוסט 1967, הביטלס פגשו את מהרישי מהש יוגי (Maharishi Mahesh Yogi) - אבי שיטת המדיטציה הטרנסצנדנטלית - במלון הילטון, לונדון, מאוחר יותר המשיכו לעיר באנגור בצפון ווילס, כדי להשתתף בסוף-שבוע של 'הדרכה אישית' עם היוגי. מאוחר יותר, התקופה של הביטלס עם היוגי מהרישי בהודו, נחשבת לתקופה מאוד פורייה, כאשר רוב השירים בעבור התקליטים "האלבום הלבן" ו"Abbey Road" הולחנו שם על ידי לנון ומקרטני. למרות שמאוחר יותר פנה לנון נגד מהרישי, אימץ ללבו את שיטת המדיטציה שלמד אצלו.
בשנת 1968, סינתיה נסעה לחופשה ביוון כשהיא משאירה את ג'ון לבד עם פט שוטון (Pete Shotton), חבר ילדות וסוג של עוזר אישי. אחרי מספר ימים של לקיחת LSD איטנסיבית ועישון מריחואנה, לנון כינס פגישה במשרדי הביטלס כדי להודיע לשאר החברים שהוא התגלמותו של ישו. מאוחר יותר באותו היום, הוא התקשר ליוקו אונו, כאשר בעלה אז (Anthony Cox) היה בפאריס בנסיעת עסקים, והזמין אותה אליו לקנווד (אחוזתו שבאנגליה).
קנווד, אחוזתו של לנון, בה התגורר בין השנים 1964-1968
בשנת 1970, לנון ואשתו הטרייה יוקו אונו הלכו יחדיו לסדרת טיפולים חדשניים (Primal Therapy) בתחום הפסיכותרפיה אצל ממציא השיטה, דר' ארתור ג'נוב בלוס-אנג'לס. הטיפול התמקד בשיחרור כאב רגשי מתקופת הילדות המוקדמת. ג'ון ויוקו סיימו את הטיפול באמצע, מבלי שישלימו את הסדרה, בעיקר בגלל שיוקו לא הפסיקה להתווכח עם ג'נוב. השיר "Mother" מבוסס על הנסיון וההבנה של לנון בעקבות הטיפול של ג'נוב.
[עריכה] הומור
חברי הביטלס ידועים היו בחוש ההומור המשובח שלהם, במיוחד בתקופת ה"ביטלמניה". במהלך הופעות התקליט "I Want to Hold Your Hand" רוב הקהל היה מורכב מנערות צורחות שגרמו לרעש רב והקשו על שמיעת השירה, לנון נהג להתבדח ולהחליף את המילה 'hand' עם המילה 'gland' (בלוטה).
ב-4 בנובמבר 1963, הביטלס הופיעו במופע המלכותי של אנגליה (Royal Variety Show) בנוכחות אצילים ומשפחת המלוכה הבריטית. לנון פנה אל הקהל בבקשה, "אלו ממכם היושבים בכיסאות הזולים יותר - אנא מחאו כפיים, שאר הקהל מתבקש לקרקש עם תכשיטיו...".
ההומור של לנון נטה לעתים לאכזריות וסרקזם, למשל כאשר אמרגן הלהקה, בריאן אפשטיין, ביקש מלנון כותרת עבור האוטוביוגרפיה שלו ולנון ענה ברשעות "מה לגבי - יהודי מתרומם ?". לנון הופיע במספר קומדיות טלוויזיוניות כמו 'המופע של מורקמב ווייז' ביחד עם שאר חברי הלהקה, כמו כן שיחק בתור דור-מן בשירותי-הגברים בסדרה הבריטית 'Not Only But Also'.
ציטוט נוסף שמיוחס ללנון – במהלך שנת 1965 לנון העלה במשקלו, מאוחר יותר התבדח, "זו הייתה תקופת האלביס-השמן שלי".
[עריכה] כתיבה ואמנות
בעזרת דודו, ג'ורג', החל לנון לכתוב ולצייר מגיל מוקדם בחייו. יצירתו הראשונה היא חוברת קומיקס שנקראה "היללה היומית" (The Daily Howl) , אותה כתב בזמן שיעוריו בבית-הספר. הקומיקס מכיל ציורים – בדרך כלל של אנשים בעלי-מום – וכתיבה סאטירית מלווה במשחקי מילים. לנון נהג לצייר קרקטורות של מוריו בבית-הספר, והיה צייר חובב.
בשנת 1961, חבר ילדות של לנון (Bill Harry) הוציא לאור מגזין מוזיקה בליברפול בשם "מרזי ביט" (Mersey Beat). לנון התבקש לתרום. הוא כתב סיפור הומוריסטי קצר על תולדות שם הלהקה שכותרתו – "בחלומי הופיע אדם על פאי בוער ואמר לי - 'מעתה אתם ביטלס עם האות "A".
ספרו הראשון של לנון יצא לאור בשנת 1964 (In His Own Write). הספר מכיל סיפורים קצרים ורישומים סוריאליסטים, וכמו כן נחשב לפרויקט הסולו הראשון של לנון. בשנת 1965 יצא ספרו השני (A Spaniard in the Works). שני ספריו הראשונים של לנון מאופיינים כספרות נונסנס-סוריאליסטית.
לאחר מותו של לנון, התירה יוקו אונו את פרסום שאר יצירותיו : בשנת 1986 יצא לאור הספר - Skywriting by Word of Mouth, בשנת 1992 פורסם ספר איורים בשם - Japan Through John Lennon's Eyes : A Personal Sketchbook. בשנת 1999 פורסם ספר איורים נוסף בשם - Real Love : The Drawings for Sean. נראה כי סגנון ההומור של לנון הושפע רבות מהקומיקאי הבריטי, סטנלי אונווין (Stanley Unwin), אותו העריך רבות.
[עריכה] פעילות פוליטית
ביודעם שירח-הדבש שלהם ימשוך סיקור תקשורתי רב, ניצלו לנון ויוקו אונו את החשיפה הבינלאומית על-מנת לקדם שלום עולמי. במרץ 1969 הם פתחו בשביתת מיטה מסוקרת בחדרם במלון הילטון, אמסטרדם. ביוני 1969, בשביתת המיטה השניה במונטריאול, הם הקליטו את השיר "Give Peace a Chance" בחדרם במלון. מאוחר יותר, ב-15 באוקטובר 1969 מעל חצי מיליון מפגינים שרו את השיר בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם בוושינגטון.
שביתת המיטה במונטריאול. הקלטת השיר "Give Peace a Chance"
כאשר עברו בני הזוג לניו-יורק באוגוסט 1971, הם התיידדו עם פעילי השלום הרדיקליים, אבי הופמן וג'רי רובין. ב-10 בדצמבר 1971, הופיע לנון במופע למען שחרורו של המשורר ופעיל השלום, ג'ון סינקלייר, שנשפט ל-10 שנים בכלא בעוון מכירת 2 ג'וינטים לשוטר סמוי. לנון ואונו הופיעו ביחד עם אמנים נוספים (ביניהם סטיבי וונדר). בנוסף לפעילי שלום רבים שפקדו את האירוע, נכח גם לוחם זכויות האזרח, בובי סיל, ממנהיגי תנועת הפנתרים השחורים. לנון ביצע את השיר "ג'ון סינקלייר" שאותו רק סיים לכתוב, בו הוא קורא לרשויות לשחרר את סינקלייר לחופשי. למופע הגיעו כ-20,000 איש. שלושה ימים לאחר המופע שחררה מדינת מישיגן את סינקלייר מהכלא. ההופעה הוקלטה ושירים ממנה יצאו באנתולוגיה של לנון בשנת 1998, ובאלבום 'Acoustic' שיצא בשנת 2004.
בשנת 1972, ניסה ממשל ניקסון להשתיק את לנון על ידי אילוצו לעזוב את ארצות הברית. ניקסון האמין שתמיכתו של לנון במועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' מקגוברן (George McGovern), עלולה לעלות לו בהפסד בבחירות הבאות. בפברואר 1972 הציע הסנטור הרפובליקאי, סטורם תורמונד (Storm Thurmond), להשתמש בגירוש מהמדינה ככלי אסטרטגי נגד לנון.
כעבור כחודש החלו רשויות ההגירה בתהליך גירושו של לנון, בתואנה שהרשעתו בלונדון בשנת 1968 בגין החזקת מריחואנה מונעת ממנו לקבל אשרה לארצות הברית. לנון בילה את ארבע השנים הבאות בין שימועים בנושא גירושו.
בזמן שהקרב על גירושו נמשך, לנון המשיך להופיע בעצרות אנטי-מלחמתיות ותוכניות טלוויזיה בנושא השלום. בפברואר 1972, הופיע לנון כמגיש אורח, כאשר אורחיו הם פעילי השלום הרדיקלים, ג'רי רובין ובובי סיל.
ב-23 במרץ 1973 הוחלט להפעיל את צו-הגירוש ולנון התבקש לעזוב את ארצות-הברית תוך 60 ימים. לעומתו, יוקו אונו קיבלה אזרחות קבועה. ב-1 באפריל, כינסו בני-הזוג מסיבת עיתונאים בניו-יורק כדי להכריז על הקמתה של מדינה קונספטואלית-דמיונית ששמה נוטופיה – מקום ללא 'שטחים, גבולות, דרכונים, יש רק אנשים'. במהלך האירוע נופפו בני הזוג בשתי מטפחות לבנות שסימלו את דגל המדינה, וביקשו מקלט פוליטי בארצות הברית. ניתן לראות את מסיבת העיתונאים בסרט The U.S. vs. John Lennon. ביוני 1973, הביעו את מחאתם הפוליטית האחרונה כאשר פקדו את שימועי וועדת החקירה בפרשת ווטרגייט. עם עזיבתו של ריצ'רד ניקסון את הבית הלבן, יורשו, ג'ראלד פורד לא גילה התלהבות רבה להמשך הקרב עם הזמר. בשנת 1975 בוטל צו הגירוש של לנון, כאשר בשנת 1976, ניצח לנון סופית בקרב על הישארותו במדינה כאשר קיבל גרין-קארד.
לאחר מותו, הגיש ההיסטוריון ג'ון ווינר (Jon Wiener), בקשה רשמית לחשיפת מסמכי האף-בי-איי בנוגע ללנון. הארגון הודה שיש בידיו 281 עמודים של חומר על הזמר אך סירב לפרסם את רוב המסמכים בתואנה שהם סוד מדינה. ב-1983, תבע ווינר את הארגון בשיתוף עם האגודה לזכויות האזרח של דרום קליפורניה. הדיון הגיע עד לבית המשפט העליון, כאשר בשנת 1997 הגיע האף-בי-איי לפשרה עם ווינר, והסכים לשחרר את כל החומר מלבד עשרה מסמכים שנותרו חסויים. הסיפור מסופר במלואו בסרט התיעודי The U.S. vs. John Lennon שיצא לאקרנים בספטמבר 2006. בדצמבר אותה שנה שוחררו עשרת המסמכים הנותרים.
נראה שעם הזמן יחסי לנון והמדינה השתפרו. ב-19 בינואר 1977 כאשר הושבע ג'ימי קרטר לנשיא ארצות הברית, הגיעו בני הזוג לאירוע ההשבעה הנשיאותית.
[עריכה] המוזיקה של לנון
על פי גישתו של לנון, שיר הוא יצירה מוזיקלית פשוטה וקצרה. לנון נמנע מתוספות ועיטורים והקפיד לשמור על שיריו פשוטים. יש אומרים כי קשה למצוא אצל לנון תו מיותר או מילה מיותרת. היו שביקרו את לנון על הפשטות הרבה של שיריו. מבקרים הצביעו על ההתפתחות המזערית שבה ניתן להבחין אצלו בתחום ההלחנה משירי הביטלס הראשונים ועד אלבומו האחרון. לטענתם, שירי אהבה פשוטים ורוק'נ'רול בסיסי היו המתכון בתחילת הדרך ובסופה. מבקרים חריפים יותר אף טוענים כי תפקידו העיקרי של לנון היה כמבקר המושלם עבור פול מקרטני, כדי למנוע ממנו את ההפרזות שאפיינו לעתים קרובות את שיריו אחרי פירוק הביטלס. עוד לטענתם, נפל לנון במספר דרגות ממקרטני כמוזיקאי והישגיו העיקריים במסגרת הביטלס הועצמו במידה ניכרת בעקבות תרומתם של ג'ורג' מרטין, מפיק הביטלס, ומקרטני עצמו בשלב עיבוד החומרים. ההבדל בין המוזיקאים ניכר בוויכוח שהיה בין השניים על תוכני התקליט "Abbey Road", שבסופו של דבר הוכרע בפשרה - הצד הראשון של התקליט הוא "בסגנון לנון" והצד השני "בסגנון מקרטני".
[עריכה] דיסקוגרפיה
Two Virgins: Unfinished Music # 1 - 1968
Life With the Lions: Unfinished Music # 2 - 1969
1969 - Wedding Album
John Lennon/Plastic Ono Band - 1970
Imagine - 1971
Sometime in New York City/Live Jam - 1972
Mind Games - 1973
Walls and Bridges - 1974
Rock 'n' Roll - 1975
Double Fantasy - 1980
Milk and Honey - 1984
1986 - Live in New York City 1972
[עריכה] ראו גם
שביתת מיטה
